פס"ד בעניין היתר לשימוש חורג בשטח חקלאי לצורך הפעלת גן ארועים

1.         המשיב 2  (להלן: "המשיב") מבקש היתר לשימוש חורג בשטח חקלאי אותו הוא חוכר ממינהל מקרקעי ישראל (חלקה 85 גוש 6450) על מנת להקים עליו אולם או גן ארועים. בקשה זו היא שניה של המשיב. קודם לכן בשנת 1996 ניתן לו, לבקשתו, היתר ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה (משיב 3) היתר לשימוש חורג לצורך הפעלת גן ארועים. תוקפו של היתר זה פג ב-2002. 

ב-2006 חידש המשיב את בקשתו, אלא שהפעם התנתה הועדה המקומית את מתן ההיתר בהסכמת בעל הקרקע, מינהל מקרקעי ישראל, בהתבססה על הוראות תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) 1970.

המינהל סירב לתת את הסכמתו לשימוש החורג הנ"ל ולא חתם על הבקשה בשל מדיניותו למנוע הפעלת גני ארועים בשטחים חקלאיים במקום (מדובר בשטח חקלאי בתחום מושב ירקונה).

בנסיבות אלה ערער המשיב בפני ועדת הערר על החלטת הועדה המקומית לדרוש את הסכמת המינהל לבקשה.

ועדת הערר קיבלה את הערעור והורתה על החזרת הדיון לועדה המקומית "על מנת לפעול בהתאם לתקנה 2 ב' ו-2 ג' לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), כך שלבעלים לא תהיה זכות וטו בענין התכנוני והבקשה תידון לפי שיקולים תכנוניים בלבד, כאמור בתקנות".

מינהל מקרקעי ישראל לא השלים עם החלטה זו של ועדת הערר.

בשל החשיבות העקרונית לגביו, פנה לבית המשפט בעתירה שבפני, במסגרתה הוא עותר לביטול החלטתה של ועדת הערר ולהצהרה כי הועדה המקומית מנועה מלדון בבקשה לשימוש חורג ללא הסכמתו, כבעל הקרקע.

עמדת המינהל מקובלת על הועדה המקומית והיא תומכת בה.

ההתדיינות התמקדה, איפוא, בטענות שהעלתה העותרת מצד אחד, אל מול טענות המשיב, אשר הגן, כמובן, על החלטת ועדת הערר.

2.      על המבקש היתר לשימוש חורג בקרקע לפעול כאמור בחוק התכנון והבניה ובתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל-1970. (ראה הגדרת המונח "היתר" בסעיף 1 לתקנות הנ"ל ואת סעיף 146 לפרק ה' של חוק התכנון והבניה.

תקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) 1970, החלה בעניינינו, קובעת כי על הבקשה להיתר יהיו חתומים, בין השאר, הן המבקש (המשיב שבפנינו) והן "בעל הזכות בנכס כמפורט בסעיף 2 א" (תקנה 2(ג)(5)).

"בעל הזכות בנכס שחתימתו דרושה" לעניינינו, היינו לגבי נכס "שהוא מקרקעי ישראל" (ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים) הוא לפי תקנה 2 א'(6) מינהל מקרקעי ישראל. וזו לשון התקנה:

"על אף האמור בפסקאות 1-5 בנכס שהוא מקרקעי ישראל, בין אם הוא רשום במרשם המקרקעין ובין אם לאו - מי שמוסמך לכך מטעם מינהל מקרקעי ישראל בכפוף להוראות אלה".

על הוראות תקנה זו מבססת העותרת את עתירתה וטוענת כי ללא חתימת המוסמך מטעמה, אין הועדה המקומית מוסמכת כלל לדון בבקשת המשיב להיתר.

3.         דיון:

תקנה 2 א' לתקנות הנ"ל מפרטת מי הוא "בעל הזכות בנכס שחתימתו (על הבקשה להיתר) דרושה", כאמור בתקנה 2(ג)(5), בכל אחד מסוגי הנכסים המפורטים בה.

דרישת מחוקק המשנה היא, אם כך, שהבעלים או החוכר של הנכס יחתום על בקשה מעין זו (ראה תקנה 2א' 1-5).

ללמדך: מחוקק המשנה הסתפק, בדרך כלל, בחתימת בעלי זכות חכירה בנכסים שונים לסוגיהם שאינם מקרקעי ישראל (כמפורט בתקנה 2 א' 1-5) ולא עמד על הדרישה כי הבעלים של הנכס, והוא בלבד, יחתום על בקשה כזו, כאשר הנכס מוחכר, כתנאי מוקדם לקיום דיון בה ע"י הועדה המקומית.

לעומת זאת מצא המחוקק לנכון לקבוע דין ספציפי שונה כאשר מדובר ב"מקרקעי ישראל" המוסדר בתקנה 2 א' (6). לגבי נכסים מסוג זה דרושה חתימתו של מינהל מקרקעי ישראל על הבקשה לקבלת היתר, בין שנכסים אלה רשומים במרשם המקרקעין ובין אם לאו. אין כל הבחנה בהוראה ספציפית זו, בין נכסים "בבעלות רשומה" או בחכירה, כפי שהיא קיימת לגבי נכסים שאינם מקרקעי ישראל, כאמור בתקנה 2א' 1-5.